תיב"מ פלוס בע"מ ואח' נ' סטטוס - סקול בע"מ

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשמת תמי לוי-יטח) מיום 21.7.12.

בבקשת רשות הערעור נטען כי בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה מיום 8.7.12, אשר קבעה צו תשלומים בסך של 25,000 ₪ בחודש למבקשת 1 וצו תשלומים בסך של 3,000 ₪ בחודש למבקש 2.

בקשת רשות הערעור מופנית כנגד גובה התשלומים החודשי שקבעה כב' הרשמת.

בפתח הדברים יוער, למען הסר הטוב, כי אף שנטען כי מדובר בהחלטה אחת מיום 8.7.12, למעשה מדובר בשתי החלטות שונות מתאריך זה אשר צורפו לבקשת רשות הערעור. האחת מתייחסת למבקשת 1 (להלן: "החברה"), ובה אכן נקבע צו תשלומים בעניינה של החברה. השניה מתייחסת למבקש 2, ובה עצמה לא נקבע צו תשלומים אלא היא כשלעצמה החלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת שניתנה עוד ביום 13.6.12, ובגדרה נקבע צו תשלומים ביחס למבקש 2. נראה לכאורה כי ההחלטה מיום 21.7.12 הינה החלטה בבקשה לעיון חוזר שהוגשה ע"י החברה בלבד, ביחס לצו התשלומים בעניינה, שניתן כאמור ביום 8.7.12. לא מן הנמנע אפוא כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ככל שהדברים אמורים במבקש 2. עם זאת, משמועד קבלת ההחלטה מיום 8.7.12 בידי המבקש 2 לא התחדד בבקשת רשות הערעור, ומשלא מצאתי לנכון לבקש תשובת הזוכה, אצא מנקודת הנחה כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד ביחס לשני המבקשים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שציינתי ברע"צ 18619-02-11 טטרואשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ (13.2.11):

"הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתו של רשם ההוצל"פ בנושאים כגון אלה נשוא בקשת רשות הערעור, למעט במקרים חריגים. בענייננו, הסכומים אשר צויינו בהחלטה הראשונה נקבעו לאחר שכב' הרשמת בחנה את ההכנסות מחד וההוצאות מאידך והכריעה על פי שיקול דעתה, אשר לא מצאתי נימוק להתערב בו".

זוהי הגישה המקובלת לעניין זה בפסיקה, וכפי שציין למשל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) ברע"צ 16169-04-11 אל איובי נ' אטל (16.6.11) ("עניין אל איובי"):

"הלכה ידועה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעת רשמי ההוצל"פ בקביעת גובה צו התשלומים, אלא במקרים נדירים (ראו בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", כרך א' 326 והפסיקה המאוזכרת שם)".

 ראו גם, למשל: החלטת כב' השופטת ש' ברסלב ברע"צ 31851-06-11 גאנם נ' מואנס (14.9.11), בסעיף 5 סיפא, ואסמכתאות נוספות שם.

התערבות בשיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל תיעשה, אפוא, במקרים חריגים בלבד.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובהחלטותיה המנומקות של כב' הרשמת, לא מצאתי כי המבקשים הצביעו על טעות או פגם אשר נפלו בהפעלת שיקול הדעת ע"י כב' הרשמת, ואשר מצדיקים התערבות בהחלטותיה.

אעיר בהקשר זה, כי בבקשות רשות ערעור שעניינן שיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל בקביעת צו תשלומים, על החייב לצרף את כל המסמכים שעמדו בפני הרשם, בראש ובראשונה השאלון שמילא החייב על נספחיו. המבקשים לא צירפו מסמכים אלה, ולמעשה די בכך כדי לדחות את הבקשה.

מן המסמכים שכן צורפו ומן ההחלטות עולה, בתמצית, התמונה הבאה:

המבקש 2 הינו הבעלים של 80% ממניות החברה והינו גם מנהל החברה. בפסק דין מיום 21.3.12 שניתן על ידי ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה כנגד החברה, המבקש 2, וכנגד שלושה נתבעים נוספים (להלן: "החייבים הנוספים"), חוייב כל אחד מהחמישה לשלם לזוכה פיצוי בסך של 80,000 ₪. בנוסף, חוייבו כל החמישה, יחד ולחוד, לשלם סך של למעלה מ- 60,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט עו"ד. הוגש ערעור לביה"ד הארצי לעבודה, אך ביצוע פסק הדין לא עוכב, וככל הנראה אף לא התבקש.

הזוכה פתחה, אפוא, כנגד כל אחד מן החמישה שני תיקי הוצל"פ נפרדים – האחד, לגביית ההוצאות, שהחיוב בהן הינו יחד ולחוד, נפתח נגד כל החמישה יחד ("תיק ההוצאות"). בנוסף, נפתח תיק הוצל"פ כנגד כל חייב בנפרד בנוגע לחיובו האישי. בבקשת רשות הערעור צויין כי היא מתייחסת אך ורק להחלטות שניתנו ביחס לתיק ההוצאות.

הזוכה פעלה להטלת עיקולים טרם המצאת אזהרה, והוטלו עיקולים על חשבונות כל החייבים, לרבות המבקשים. הוגשו בקשות לביטול עיקולים. ניתנו החלטות בדבר צווי תשלומים.

המבקשים מבקשים להיבנות מן ההחלטות שניתנו בעניינם של החייבים הנוספים. המבקשים טוענים בבקשת רשות הערעור כי עניינם של החייבים הנוספים בתיק ההוצל"פ נשוא תיק זה, הוא תיק ההוצאות, "נידון בפני כלל הרשמים", וניתן בעניינו של כל אחד מהם צו תשלומים בסכום של 1,000 ₪ בחודש (סעיף 9 לבקשת רשות הערעור). לעומת זאת, "עניינם של המבקשים נידון בפני כב' הרשמת קמא ברובו", ולמבקש 2 נקבע תשלום חודשי גבוה פי 3 מאשר זה שנקבע לחייבים הנוספים, ולחברה נקבע תשלום חודשי גבוה פי 25 מאשר זה שנקבע לחייבים הנוספים.

דין נסיונם של המבקשים להיבנות מצווי התשלומים שניתנו בעניינם של החייבים הנוספים – להידחות. למעשה, מדובר בטענה שמוטב היה אלמלא הועלתה. ראשית, ככלל, אין שום קשר בין צו תשלומים הניתן בעניינו של חייב פלוני לבין צו תשלומים הניתן בעניינו של חייב אלמוני, גם אם שניהם חבים יחד ולחוד כלפי אותו זוכה, בגין אותו חיוב. שהרי צו תשלומים נקבע בין השאר בהתאם למצב הכלכלי של החייב, לאחר בדיקה יסודית של הכנסותיו מחד והוצאותיו מאידך, על רקע מצבו האישי וכלל נסיבות העניין. מטבע הדברים יש הבדל בין מצבם הכלכלי של חייבים שונים. על כן, אפילו היו ניתנות ע"י רשמים אחרים החלטות אחרות בעניינם של החייבים הנוספים, לא ניתן היה ללמוד מן ההבדל בין ההחלטות דבר וחצי דבר לעניין טעות כביכול בהפעלת שיקול הדעת בעניינם של המבקשים.